מה קורה כאשר בעלי חיים מתים בזמן הפלגה? דר' לין סימפסון משיבה בפירוט מזעזע!

ללא ידיעתן, כלולות חיות משק מרגע לידתן בחוזה אולטימטיבי שלא ניתן להן לערער עליו. הן מקבלות משך חיים מוגבל בתמורה לאבריהן. הן אינן יודעות דבר על מהלך הדברים. השאיפה היא שיגיעו, בתחילת חייהן, לחווה בסביבה נעימה בנוף ציורי וייהנו מזיו השמש. זו התמונה שמציגות בפנינו הפרסומות של חברות המזון. מצג זה רחוק ביותר מנתח הבשר העטוף פלסטיק נצמד במגשיות המרכולים עם ברקוד ותאריך תפוגה.

חלק מחיות אלה יסיימו את חייהן באוניות מטען. חיי הנועם שלהן הגיעו אל קצן. מרביתן מיועדות לנמלים מעבר לים ולבתי מטבחיים ולצרכני מסעדות אשר יאכלו את בשרן בארץ זרה.

אחוז מסוים מבעלי חיים אלה לעולם לא יזכו שוב לחוש אדמה מתחת לפרסותיהן.

אלה ימותו בים. אולי ישברו רגל, ייתקפו בזיהום מפצע, ייפגעו בזיהום מדבק שלא אובחן לפני הטעינה, או פשוט יגוועו ברעב בגלל תת-תזונה בסביבה לא טבעית זו.

תקלות טכניות הקשורות לאספקת מים, אוויר או אוורור עלולות להביא עליהם את קצם.

אחדים ימותו ללא עזרה. מותם יתגלה בבדיקה, כאשר הם רובצים על מקומם במכלאה, בדרך כלל נדרסים אל הביוב המכסה את הסיפון. בעלי "המזל" יומתו בידי חבר צוות איכפתי, בניגוד לרצונו, אשר יזהה את הסבל וויסרב להמשיך אותו.

בבית הספר לווטרינריה לימדו אותנו להרוג באמצעות מינון יתר של תרופה. שיטה זו אינה כואבת, אינה מלחיצה בדרך כלל, ורק גורמת להרדמה. מכל האוניות עליהן עבדתי, אחת בלבד סיפקה חומר הרדמה שבו למדתי להשתמש.

החברות האחרות סירבו. החומר אינו זול, זו לדעתי הסיבה.

חברות אחדות טענו, לתדהמתי, שהסם מסוכן מכיוון שניתן לנצל אותו למטרות אחרות.

סגנון החיים בהפלגות, ללא קשר לסוג המטען, הוא הרפתקני אך גם קשה מאוד תפקודתית, לעתים קרובות, משלב הקרבה רבה. שהייה הרחק מן הבית בפרקי זמן ממושכים, מן המשפחה, מן האהובים. תנאי החיים אינם משופרים תמיד ובאוניות המשלוחים החיים, תנאי החיים לחלוטין אינם רצויים. אך רבים מבין הצוותים מאויישים באנשים מארצות בהן שיעור האבטלה גבוה וסיכוייהם לתעסוקה מוגבלים; למרבה הפחד, רבים מביניהם לא יודעים לשחות.

בנוסף, למדתי כי בקרב יורדי ים מכל סוג של צי יש שיעור בריאות מנטלית והתאבדות גבוהים כתוצאה עבודתם.

רוב הימאים לא מסוגלים "למצוא וריד", כך שהסיבה הזו שניתן לי על חוסר זמינות תרופה הייתה לא ממש ראלית. . רוב התאבדויות ימאים היו על ידי צעד פשוט מהחלק האחורי של הספינה כשאף אחד לא מסתכל.

לכן, לא יכולתי לקבל פתרון להמתות חסד עבור רוב מסעותיי מחשש שחברי צוות מודאגים ישתמשו בו כדי לקחת את חייהם. זו היה הפתעה גמורה.

הייתי וטרינרית ולימודיי כללו גם הרג בעלי החיים באמצעות זריקה פשוטה, אך עד מהרה היה עליי ללמוד להרוג בעלי חיים באופן יעיל, בין אם באמצעות סכין או כלי יריה; בשניהם לא ידעתי להשתמש, כראוי.

למזלי הרב הפלגתי עם אנשים עדרים מיומנים אשר לימדו אותי בזמן קצר להרוג ביעילות באמצעות סכין או רובה, אך לא תמיד היו אלה בהישג יד.

כל בעלי החיים שסבלו מאוד מכאב או מלחץ ואשר לגביהם נראה כי מצבם סופני היה עליי להרוג. קיימתי שיחות עם רופאי אדם שהביעו את רצונם הרב להיות בעלי יכולת חוקית לשחרר את מטופליהם מסבל ממושך. המטלה עצובה, אולם הינה מתנת חסד, בעיניי.

זו הסיבה העיקרית בגללה ויתרתי על מקום בבית הספר לרפואה.

מבעלי חיים מתים יש להיפטר במהירות; זו משימה מזוהמת במיוחד. את הכבשים נהוג להשליך בשלמותם. אם סיבת המוות איננה ידועה יבוצע בהן ניתוח שלאחר המוות, כמוצג למטה