פריקה של עוד 10,000 שוורים מהספינה בצפון אפריקה, מאוחר ועוד לילה חם ומסריח. ספוגת זיעה, צואה ושיפוט קראתי לזה סוף היום אחרי משמרת קצרה של 16 שעות של תסכול.

זמן קצר לאחר המקלחת שלי שמעתי דפיקות רועמות על דלת התא שלי.

כן קפטן? "זה זמן הג' והט’ (ג’ין וטוניק), לתא שלי, עכשיו", הוא שאג!

"מה קרה להפלגה ה’יבשה’ שהיתה לך" גחכתי (בתקווה שהוא לא ישנה את דעתו).

"תדחפי את זה", הוא אומר. "אני אבחר מתי אני לא שותה. אני לא אקבל פקודות על ידי כמה שיכורי כח בתוך ארגז חול מה לעשות על הספינה הארורה שלי! "

בסדר, אם נתפס, זה רק 20 שנים בכלא צפון אפריקה חשבתי לעצמי. מה כבר יכול להשתבש?

שתי דקות אחר כך אני במגוריו גומעת ג'ין וטוניק בנדיבות, ומגש של שאריות שהופיעו משום מקום. בעוד אנו מדברים ובנועם מתרעננים, אישצוות ערבי מופיע בדלת הקפטן. כמו ילדי בית הספר האשמים שאנחנו, במהירות הסתרנו את החומרים האסורים בכיסאות שלנו. "סלחי לי דוקטור, הם זקוקים לך על הרציף". ואני מרוקנת את המשקה שלי; גונחת בעייפות, ממלא את הפה שלי במזון ויורדת למטה 8 גרמי מדרגות אל הכבש.

בלילה שלפני היה ברח לנו שור במשקל 500 קילו. הוא הצליח לפרוץ אל מחוץ לאחת המשאיות הלוביות המרופטות. נראה כי המשאיות בלוב מוחזקות שלמות על ידי תפילות בלבד. הוא קפץ משובר הגלים צפונה לאורך הים התיכון לכיוון איטליה. הייתי גאה בתעוזה שלו עד שהפךלקורבן תאונת פגע וברח של אוניית מכולות במשקל 36,000 טון. כוטרינרית בקר, הייתי צריכה לא פחות מאשר מטה קסמים כדי לעזור לו.למרבה הצער, הוא קרס ארצה.

הגעתי לכבש, "מה קורה?" שאלתי. נאמר לי השור מאמש חזר. מה לעזאזל? איזה דייג מעצבן / מבריח / מה שלא יהיה; גרר את גופתו כשעכשיוהיא נפוחה חזרה לנמל וקשר אותו לצד הספינה שלנו. בֶּאֱמֶת!? הלכתי לאשר הוא היה שלנו;

אין יותר מדי שוורים מסוג אנגוס משייטים בחופי לוב. אני מארגנת מלגזה להוציא אותו מהמים אל מחוץ לנמל. המלאכה הושלמה, כך לפחות חשבתי.

מוקדם יותר באותו הערב היה לי נמלט אחר. הצלחתי להרדים אותו לפני שובר הגלים, 'עניבת חזיר' ולהשאיר אותו במצב התאוששות עבור מלגזה כדי שבזהירות תשים אותו על משאית לקראת העברתו לאבוס. מתישהו כשהנהג יחזור מתפילה קרי 'שינה'. לשיטת הפריקה 24/7 יש חסרונות, בעיקר לנהגים

בעודי שבה לפנות לכבש מהמזח, הג’ין וטוניק מתחילים להשפיע, קוראים לי בחזרה למעלה למילוי. בינתיים משאית קטנה נעצרת לידי, אנימזוהה בקלות בשל היותי הנקבה היחידה ב -10 קילומטרים. "דוקטור", אומר הנהג לובי. "נא להפסיק, בעיה גדולה", מה לעזאזל? בחלק האחורי של המשאית הקטנה שלו נמצא השור המסומם מהערב. אני מבחינה כי שתי הרגליים האחוריות שלו דרוסות, שבורות ומכופפות מאחורי אחוריו. מקל להכניס אותו למשאית הקטנה אני מניחה, ממזרים מבחילים. זה לא היה צריך לקרות. אני הופכת למצב של וטרינר רווחה מערבי.באיפוק רב לא לקלל אותם אני אומרת, "אני רואה, חכה שם".

אני רצה במעלה הכבש ולוקחת את האקדח שהחבאתי מוקדם יותר בקורת הגג שמעל ראשי כולם, להפתעתם.

רצתי חזרה, ליד מכסה הדלק של המשאית מאחורי הדלת והלכתי לגאול את השור מייסוריו.

יריה מהירה אחת.

לא!!! צעקו בערך עשרה לובים משומקום.

התרחיש התגבש בראשי. הממזרים האלה דרסו את השור בכוונה, בנסיון אכזרי להגדיל את כמות הבשר שלהם. הוא היה ממוקם במקום בטוחמחוץ לטווח סכנה, כך לפחות חשבתי.

"זה לא חלאל (שחיטה מוסלמית כשרה) אם את הורגת אותו, במיוחד עם אקדח" הם אמרו. השור צריך למות, אבל בהשגחה שלי, למות בצורה מכובדת.

"בסדר, אז תהרגו אותו". אני אומרת, ידי על מותני, בטוח שלא יהיה להם אומץ. "אנחנו לוקחים אותו להרוג" בחור אחד אמר.

אין מצב, המטומטמים חסרי עמוד השדרה האלה יעזבו אותו עקוד כל הלילה בכאבים עד שהקצב נפתח למחרת. אני מרימה את האקדח שלי.כולם לוקחים צעד אחורה, על ידי הרחבת המעגל סביב למשאית.

לא אתן להם לעזוב כל עוד השור הזה נושם. אני מביטה בשעון שלי. "יש לכם דקה אחת כדי להרוג אותו חלאל". הם מהססים כפי שציפיתי, אני מציעה להם את הסכין הנוכח תמיד בכיס שלי, "טיק טק," אני אומרת, אף אחד לא ניגש לזה. נהייתי ממש מעוצבנת. הם מתחילים להטיף לי על חלאל.

הא, חובבנים! אני מתחילה להטיף להם על אללה והקוראן. איך האיסלאם אמור להיות נחמד, אנושי והגון כלפי כל היצורים (זוכרת, זה מראש"עסק דמים '), בערבית המפוקפקת שלי, תוך שבשוגג משתמשת באקדח שלי כאצבע מושטת ומעבירה לכל בחור בתורו. הם המומים ומפוחדים. לא אכפת לי, אני כועסת עכשיו. בחור אחד קופץ לעבר מושב הנהג ומנסה לברוח. אני יורה בשור. כולם קופצים. הם לא מבינים שזהאקדח הלם ויש לו טווח של 121מ”מ. אף אחד לא היה בסכנה אלא אם הייתי זורקת אותו לעברם.

איחלתי להם לילה טוב. הם יצאו עם בשר אשר אין לי ספק שהם אכלו, ללא קשר לזה שהוא נהרג על ידי הנקבה היחידה 'הזונה הכופרת' בנמל.

כשהלכתי משם, קיבלתי תשואות מחבריי להפלגה, כולם בבטחה על הסיפון מאחורי המעקה, ולאחר מכן הם מתחילים לצחוק עליי. עכשיוקלטתי שאני לובשת חולצת טריקו בצבע אדום דם של ארגון אמנסטי הבינלאומי. בשורה העליונה היו צלליות של אמות הידיים, בשורה התחתונה, צלליות של כלי נשק. בין לבין זה אומר, "ילדים נולדים עם הידיים האלה, לא אלה" … אופס. בתוך שעה נודעתי לשמצה והייתי ידועהבנמל מיסראתה במשך שנים רבות.

ואף אחד מעולם לא התעסק עם השוורים שלי שוב.

באופן מטריד הרשויות האוסטרליות היו בנמל הזה לפני המשלוח הזה כדי להבטיח כי הפריקה תתנהל על מי מנוחות. אוסטרליה לא סחרה עם לוב לזמן מה. צוות הסיור המליץ כי היצואן עבורו עבדתי, על חשבונו ובביצועו יספק רמפה לפריקה על מנת להבטיח רווחת בעלי חיים. נשאנואת הרמפה הזו מאוסטרליה רק כדי לגלות שזה לא יכול להתאים למשאיות בלוב, אשר יש להן שער תחתון כמו של סוסים ולא שער הזזה כמו משאיות אוסטרליות.

לא ייאמן, שאיש לא חשב להסתכל על התשתית הלובית בה היינו אמורים להשתמש. נעשו הנחות אומללות, כסף וחיים בוזבזו. בטיחות עבורהחיות והצוות בסכנה.

שוורים עברו בין הרווחים, וכבשים זרמו מתוך משאיות בעלות דפנות קצרות כמו מזרקת צמר.

הרמפה חסרת התועלת הושלכה לים בדרך חזרה. ללא בשימוש.

צוות הסיור של הממשלה / התעשייה, היה שימושי כמו קומקום שוקולד, משלם מסים אוסטרלי ודולרים של היטל מבוזבזים.

עם זאת, כאשר אני מציעה לרשויות האוסטרליות כי כל אניה צריכה לשאת לוחות ניידים כדי לעזור לתפוס נמלטים בבטחה, צוחקים עלי. לכו תדע, אני יודעת את סדר העדיפויות שלי. "

 

לקריאת החלק הראשון

עזרו בלחיצת כפתור
  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Instagram Social Icon

-כל החומרים באתר מורשים לשימוש בכפוף למתן קרדיט לארגון "ישראל נגד משלוחים חיים"-