הכבשים עצמן מייצרות חום כמו במעלית עמוסה, בנוסף לכך הייתה הטמפרטורה של המים באותה עונה 30.5 מעלות צלסיוס, כך שהספינה טבלה באמבט חם שהפך אותה לתיבת מתכת חמה ולחה.

חום כשלעצמו בדרך כלל אינו הורג כבשים אך הלחות כן. במאמר קודם הסברתי מה קורה לכבשים כשטרגדיה כזאת מתרחשת. לא אגרום לכם לטראומה נוספת בתיאור רגעיהן האחרונים. מטרתי לספר לכם על הקשיים שהצוות מתמודד עימם במהלך אסון מעין זה שניתן למנוע אותו.

כשנאלצתי להיפטר ממאות פגרים נהניתי מהקלות היחסית של השלכתם מסיפון פתוח, כלומר, תופסים את הכבשה מהר ככל האפשר, גוררים אותה לקצה הקרוב ביותר דוחפים ו... ספלאש.

תהליך הריקבון מתחיל תוך מספר שעות, משמעות הדבר היא שהפגר מתפרק כשאתה תופס חלק ממנו. כבשה אחת הופכת להיות אין ספור גושים מרופשים ומנופחים, דמויי ג'לטין שלעיתים קרובות מלאים בגזים, צבע עורם דהוי והצמר נושר מהם. העיניים, הלשונות , פיות הטבעת והעורלות, בולטים הרבה יותר מכפי שחשבתם שאפשר... עד שהגוף מתפוצץ.

בנקודה זאת גזי אמוניה ופחמן דו חמצני נמהלים בצחנת המוות. בהשוואה לסירחון זה, חרא מדיף ריח של בושם.

באל מסילה אין סיפונים פתוחים. הרחקת הכבשים המתות דורשת הזזה פיזית של הפגרים לאחת ממבחר ארבע היציאות. הדבר מאט את התהליך והפגרים נרקבים עוד יותר.

ידיד ותיק שלי שימש כווטרינר על אוניית המשלוחים בקרוקס (Becrux) ב- 2003 שבה מתו 30% מהפרות שהובילו בסיפון סגור. שנים לאחר מכן, אחרי ששתה לשוכרה סיפר לי " זה היה כמו לכתת רגליים במרק דוחה של אברי גוף רקובים". הוא פירט כמה קשה היה להוציא את הפגרים מכיוון שהתפרקו בידיו. במקום ללבוש בגדי מגן כמו שנהוג בעולם המערבי, העובדים פשטו את בגדיהם ונשארו רק עם מגפי עבודה. הם ידעו שלא יצליחו להיפטר מהריח על בגדיהם.

האוניה הייתה אפופה בעננת צחנה, לא הייתה דרך להימלט ממנה, היא עברה בכלי השיט דרך מיזוג האוויר שבמגורים וחזרה שוב למכלאות של הבהמות.

בזמן שניסו לאכול או לשתות, אפילו אחרי מקלחת, הריח שנדף מידיהם היה כה נורא שרבים חסמו את אפם בחתיכת בד, קשה עוד יותר היה לאנשי הצוות הרבים שהיו מעמים שאינם משתמשים בסכו"ם. עומס חום ועייפות ארבו מכל עבר לבחורים שניסו לנקות את אזורי המחיה של החיות מהפגרים של מי שהיו חבריהם.

לאחר שנפטרים מהפגרים באוניה שמובילה בקר, ניתן בדרך כלל לשטוף את הסיפונים יחד עם הבקר, והפסולת הרקובה משמשת מזון לדגים.

הבעיה עם אוניית משא שמובילה כבשים כמו אל מסילה היא שאי אפשר לשטוף את הסיפונים של הכבשים בזמן שנמצאות בהם כבשים חיות. כבשים, מים ועליה בלחות הם מתכון לאסון ולמוות.

זכרוני מהשלכת הפגרים מהאוניה הוא של בעלי חיים מתים שמרימים אותם למריצות ודוחפים אותן למעלה או למטה על רמפה לנקודות היציאה הספורות. אם החיה במצב של ריקבון מתקדם מזיזים אותה בעדינות מבלי שתתפרק או תתפקע מנוזלים שהצטברו בבטנה. איכס. הגברים בהפלגה זאת כנראה השתמשו בשקי מוץ ריקים כדי למלא אותם בחלקי גופות ואז באת חפירה כדי לשים במריצה הפרשות נוזליות ותכולת בטן. השקים טפטפו מנוזלי הגוף ונעשה בהם שימוש חוזר עד שהתבלו.

על הרמפות שבתוך האוניה ישנן בליטות למניעת החלקה. לכן כשמסיעים מריצה שעליה פגר כבשה או גושים דמויי ג'לטין שעומדים להתפקע, התנגשות עלולה להפוך את העבודה לקשה מאוד וגועלית.

אני מהמרת שעל הסיפון הרבו להשתמש במגני נשימה ולהקיא...

כל עובד שהיה פנוי נקרא לעזור במקרה זה אם לא היה נחוץ לניווט או להנעת האוניה. מהנדסים, קציני גשר, טבחים, כולם. פעם סיפר לי טבח שעזר באירוע דומה, שחזר למטבח אחר כך להכין ארוחה לצוות. הם לא אכלו דבר מלבד כריכים במשך ימים. הטבח המשיך לסבול מטראומה במשך שנים לאחר מכן כתוצאה מכך שנאלץ להשליך פגרים לים.

פרטי הפלגה זאת הושגו בעזרת חוק חופש המידע(Freedom of Information) על ידי ארגון שנקרא VALE (וטרינרים נגד משלוחים חיים). המידע המפורט מצמרר בזוועותיו.

לאחר שכל הפגרים הושלכו, מודים כותבי הדוחות היומיים והדוח של סוף ההפלגה שלא היה להם מושג מה מספר הכבשים שמתו. אי התאמה של 1200 הייתה המספר הסופי. קל להאמין לתרחיש זה. הם התעסקו עם חלקי גופות ולא עם פגרים שלמים. במבט לאחור, ספירת הגולגולת שהושלכו לים הייתה עשויה להיות מדויקת יותר, עם זאת, בזמן לחץ אין זה מעשי להציב עובדים שיספרו ראשים בנקודות השלכת הפגרים. עדיף פשוט להשליך את הפגרים ולהמתיק מעט הן את דינן של החיות ששרדו והן את זה של הצוות.כעת נשארו באוניה רק כבשים חיות, עם זאת, הסיפונים היו עדיין מכוסים בשומן שנמס ובנוזלי גוף של הכבשים שמתו. אונית משא שמובילה כבשים אינה מצוידת בנסורת ליצירת מצע,לכן לא יכלו לרענן את הסיפונים, אף לא במקצת. הכבשים נאלצו להסתמך על מי השפכים שלהן שיספגו את הנוזלים המבאישים של הפגרים הרקובים.