טלאים רגישים יותר. האם הסיבה לכך היא בידוד הסיפונים הכפול, עובדת היותם עטופים בצמר, הצפיפות הנוראה? כנראה שילוב של הנסיבות. בזמן הפלגות באזורי סיכון ידועים לשמצה כגון מפרץ עדן, מיצרי הורמוז או המפרץ הפרסי, קיימת התראה לכל צוות האונייה לבדוק סימנים העלולים להצביע על תמותה המונית העלולה לפרוץ בתוך דקות, ולדאוג שלא תתרחש קטסטרופה. צוותי הסיפון בודקים את "המטען" בתשומת לב, הווטרינר ועוזריו משגיחים על אזורים בעייתיים ואם אפשר קציני הניווט שמים עין על "המטען" מחלונות הגשר. כל מכשירי הקשר בהיכון.

בין הסימנים ניתן למנות בעלי חיים מתנשמים בקושי ומשרבבים את לשונם אשר מכחילה במהירות מחוסר חמצן, קצב הנשימות מגיע ל-200 בדקה, גבוה מכדי לסמוך על ספירה אמינה של אדם, האוויר נמלא ברמות רעילות של אמוניה ודו-תחמוצת פחמן, וחם נורא.

מהספינות הסמוכות ניתן לחשוב שצוות האוניה שיכור או שהתגלו בעיות בהיגוי, בעודנו מתחילים 'לטלטל את האוניה'. ממכשירי הרדאר של כלי השייט האחרים נראה שאנחנו מזגזגים. אנחנו מפנים את האוניה בחדות על מנת לתפוס משב רוח חוצה אשר ישטוף את הגזים הרעילים מן הסיפונים הפתוחים ויחדש את מלאי האוויר עתיר החמצן מציל חיים. ואז אנו חוזרים על הפעולה בתדירות של כ-15 דקות, עד ש"המטען" מתחיל להראות סימני הקלה, או שהרוח מתעצמת. כאשר המצב חמור במיוחד אנו פונים 180 מעלות ומפליגים אל תוך בריזה. אם אנו שטים באזור עמוס בכלי שייט, נתקענו. בעלי החיים ימותו לפני שתתרחש התנגשות בין כלי שייט.

בזמנים כאלה, רבי החובלים מפגינים אומץ רב. סיכון חמור יותר מתקיים בזמן פריקה בנמלים אחדים, כאשר לא ניתן לזגזג. לצורך מקרים כאלה עומדות לרשותנו ספינות גרר, עלינו להפסיק את פריקת "המטען" ולמהר ללב ים לחידוש האוויר, בתקוה שנספיק להציל חיים. שיטות אחרות – מניעת מזון מבעלי החיים טרם הכניסה לאזור סיכון, הקטנת הטמפרטורה הפנימית וסילוק כל מחסום אפשרי בפני רוח חוצה.