פציעות באוניה

"לא הייתי צריכה לחבוש ולו חבישה אחת. היה עלי לירות לכולם בראש. זה היה הדבר היותר הומאני לעשות" – המאמר מעורר החלחלה השמיני של ד"ר לין סימפסון על הסחר בבעלי חיים.

כדי למנוע פציעות בבקר ובכבשים בסחר במשלוחים חיים יש 3 אופציות עיקריות. לעצב מחדש את בעלי החיים, לשנות את הסטנדרטים של ההובלה או להפסיק לשים בעלי חיים חיים בסביבה לא טבעית.

הבקר שרד יפה על האדמה במשך מאות בשנים, אולם ברגע שאנו חושפים אותם  למלכודות וסיכוני הובלה מעשי ידי אדם, הם סובלים לעתים תכופות מאוד.

לשינוע במשאית יש הסכנות שלו, כפי שיש לקצב המהיר בטירוף להעמסה מלאה במשהו של ספינה בזמן קצוב ומתואם בתוך לוח זמנים יקר ולוגיסטי.

 

אוניות המשלוחים החיים הן המקבילה של חניון רב קומות דינאמי עם מעקים, שמן ומים. אפילו אנשי הסיפון יכולים לומר לכם שאסור לערבב בין שני הדברים האלו. הסביבה הזו מסוכנת לבני האדם ולבעלי החיים כאחד. קיימים סיכונים רבים.

פציעות חמורות באות תכופות לידי ביטוי בחתכים, עצמות שבורות, שפשופים כרוניים ופגיעות פנימיות שנובעות כתוצאה מכך שהחיות נזרקות על המעקים בתנאי מזג אוויר גרועים או מביש מזל אחר.

ביש מזל בדר"כ זה הדבר הכי מעניין, אבל רק את הצופה מהצד. בעלי החיים המעורבים בו יכולים להיחנק מאבוסי האוכל שלהם, חלקי גופם יכולים להיתקע בכול מיני מלכודות לא טבעיות, משאבות חללים שנמצאות בשיפולי האוניה השקועים במים, וונטות אוויר, מעקים צרים, ובורות בתשתית שבעלי החיים טועים לחשוב שניתן לעבור אותם. פעם נאלצתי לירות ולעזור לאיש צוות לבתר חיות בריאות לחלוטין כדי שיהיה אפשר לחלץ אותן מהמלכודת. זה מתסכל, טרגי ורע למורל הצוות.

מה אנו יכלים לעשות? בעלי החיים לא קראו את המזכר.

יש גם מעלות בטרגדיות האלו.

יורדי ים לעתים תכופות מקבלים אוכל גרוע שמקורו בתקציב דל. הטבח עושה כמיטב יכולתו, ובדר"כ משלימים את הארוחות עם שמנים נוספים וסרטנים כדי לעמוד בתנאי האנרגיה הנדרושים שזקוקים להם לדרישות הצוות. רוב הצוותים שעבדתי עיתם נמצאים על הסיפונים מ 0600 עד 1800 [עם כמה הפסקות], 7 ימים בשבוע במשך כול תקופת 10 חודשי החוזה. עייפותם נראית לעין ואפשר לראות מי הבחורים שנמצאים לקראת סיום החוזה שלהם לפי מספר הצלעות שלהם או על פי התנהגותם.

ימאים, ככאלו, תכופות מתאווים לבשר אדום ובאופן אירוני המוצר בצורתו המהלכת מקיף אותנו בצורה מהממת. בכול פעם שנפלה לידיי חיה עם פציעה נקייה כרגל שבורה המצריכה המתת חסד מסיבות הומאניות, הייתי קודם בודקת עם הצוות לפני שהייתי הורגת אותה. הייתי שואלת אם הם מעוניינים בהגדלת מנת הבקר שלהם. בדר"כ התשובה הייתה חיובית. לכן ללא עיכובים מיותרים הייתי מתגנבת בזהירות לחיה המסכנה ויורה בה ומשאירה בידי הצוות את עבודת הקצבות לפני ראות עיניהם. אם לא הייתה לי ברירה או שהחיה ממילא הייתה חולה או קיבלה תרופות בגלל איזושהי סיבה, הייתי מטשטשת אותה מאוד ויורה בה ברגע שהיא הייתה מאבדת את ההכרה. ואז הגופה הייתה נזרקת לים.

האכלת הצוות גרמה לזה שאיבוד חיי החיה היה בזבוז קצת יותר קטן, אבל מעולם לא נתתי לצוות שלי לאכול בשר המזוהם בתרופות. מספיק קשה להשגיח על 20,000 ראשי בקר וכמעט 100 אנשי צוות, הדבר האחרון שהייתי צריכה היה לגרום לתגובות אנפילקטיות או לחולי כתוצאה מאכילת בשר לא בריא או מזוהם.

ביליתי את רוב עשר השנים שלי כימאית מפקחת, מבודדת, מסממת, מטפלת ומרפאה בעלי חיים עם פציעות. חלקם היו מוזרות, כמו השור שלעס ולעס את זנבות חבריו ולכן נאלצתי לקטוע את מה שנשאר מהזנבות.

לרוב הפציעות היה קשר לרגלים. חתכים ושריטות שהזדהמו מערמות החרא הגבוהות שתמיד נמצאו בסיפונים. היה צורך להעביר אותם לדיר/מכלאת בית חולים, לטשטש אותם לנקות ולחבוש חבישות מונעות כדי להוריד את כמות השפשופים העתידית ולשמור שהפצעים לא יזדהמו בחרא.

כמה מהחיות נאלצו לקבל טיפול לעתים כה תכופות על פציעות מרובות שהם הפכו לדי כנועים ואפשר היה לטפל בהם ללא ריסון כימי.

בני בקר אחרים רצו להרוג אותך ולא משנה כמה נחמד היית אליהם והיה צורך לטשטשם, ומספר לא מועט של אנשי צוות היה צריך להחזיק בהם שלא יזוזו כדי שאפשר יהיה לטפל בהם. החיות האלו קראו תגר הן על בטחון אנשי הצוות והן על ביטחונם הם. לעתים תכופות הם היו מעוצבנים על מצבם ואני כלל לא מאשימה אותם.

בערב המסע האחרון שלי באמצע שנת 2011, ישבתי בחדר בבית מלון במוסקווה. כוס יין ביד אחת, ואגרוף קמוץ באחרת וצפיתי בגועל מוחלט בתחקיר אונליין. כמה ימים קודם הוא שודר בטלוויזיה האוסטרלית. הסחר במשלוחים חיים הרעיד וטלטל את מגפיהם הקולקטיבים.

הטלפון שלי התחיל לצלצל כמו משוגע ברגע שהגעתי לטווח הטלפון מהים השחור. התחקיר, "עסק דמים" הראה תיעוד וידאו של איך בעלי חיים המיוצאים בחיים מאוסטרליה נטבחו דרך שגרה בבתי מטבחיים באינדונזיה. מעולם לא הובלתי חיות לאינדונזיה, אבל מייד לאחר מכן התגלה שלארצות רבות שלהן הובלתי את בעלי החיים היו נהלי שחיטה דומים בברבריות ובאכזריות שלהם.

במקרה הטוב זו היה גילוי שהרעיד את אמות הסיפים, ובמקרה הרע תלוי בכול מקרה לגופו. התחקיר הראה אכזריות מיותרת ומגעילה כלפי בעלי החיים שהגיע להם יחס טוב יותר. הוא הוכיח שהיו טיוחים בניהול הסחר והייתה גם אג'נדה. פירוש הדברים שהרבה מאוד אנשים הקשורים למשלוחים חיים ואני בתוכם היו בהיסח הדעת וללא ידיעה שותפים לזוועות האלו. התחקיר הכתים את כול העבודה הטובה של רבים, כולל צוותי הימאים שעבדו כה קשה על האוניות שלנו כדי לטפל בחיות על האוניות.

הצוות ואני סיכנו את ביטחוננו וחיינו כדי להאכיל, לטפל ולהביא את החיות האלו רק כדי, מבלי לדעת, להביאם למוות אכזרי בעינויים.

אסור היה לי לחבוש ולו חבישה אחת. היה עלי לירות לכולם בראש. זו היה הדבר היותר הומאני לעשות.

עזרו בלחיצת כפתור
  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Instagram Social Icon

-כל החומרים באתר מורשים לשימוש בכפוף למתן קרדיט לארגון "ישראל נגד משלוחים חיים"-