הדרומית, שם מעמיסים על האניות כמחצית קיבולת נשיאתן. הן נשארות בנמל מיום עד שלושה ימים ואחר כך שטות סביב מפרץ אוסטרליה הגדול ובמעלה חוף אוסטרליה המערבית ולבסוף עוגנות בנמל פֶּרְת ומעמיסות בעלי חיים עד מלוא קיבולתן. משהתמלאה, האנייה מפליגה באוקיינוס ההודי ועוברת דרך ים סוף עד הגיעה לאחד מנמלי המזרח התיכון.למה זה חשוב?בהודעותיהן לעתונות טענו ממשלת אוסטרליה המערבית ו'מועצת המשלוחים החיים האוסטרלית' כי המשלוחים החיים אינם גורמים את התקפות הכרישים. מנכ"לית 'מועצת המשלוחים החיים האוסטרלית' כינתה את ההאשמה בהשלכת גוויות לים "תרגיל מביש בהכפשת תעשיית המשלוחים החיים… לטעון שאלפי כבשים מושלכות הימה כשהאניות מפליגות מנמלי אוסטרליה… זה פשוט רחוק מן האמת". ואולם באותה הודעה לעתונות ממש היא הוסיפה כי:

"'הרשות האוסטרלית לבטחון ימי' קבעה כללים נוקשים לגבי השלכת בעלי חיים ואינה מתירה להשליך גוויות בלתי מעובדות לים אלא במרחק 37 ק"מ לפחות מקו היבשה הקרוב ביותר".

תמותת בעלי חיים על סיפוני אניות המשלוחים החיים היא תופעה צפויה המובאת בחשבון על ידי התעשייה. שיעור התמותה המקובל על גבי אנייה הוא 1%. שיעורי התמותה במשלוחים החיים מדווח לציבור על ידי משרד החקלאות והרשות האוסטרלית להסגר ולפיקוח. דוח מעין זה נמסר על אנייה ששטה מפורטלנד (ויקטוריה) עד פִּרְת (אוסטרליה המערבית), ובשני הנמלים העמיסה בעלי חיים לפני שהפליגה באוקיינוס ההודי לעבר המזרח התיכון. ב-26 ימי המסע דווח על 703 כבשים שמתו. לפני יציאתה מאוסטרליה אל המזרח התיכון, בשבעת הימים שעברו מתחילת ההעמסה בוויקטוריה ועד השלמת ההעמסה בפרימנטל, מתו 55 כבשים. מה נעשה בשרידיהן?

החוק מתיר לאניות הללו להיפטר מן הגוויות על ידי השלכתן לים, כשהן שלמות או גרוסות, במרחק 37 ק"מ לפחות מחופי אוסטרליה. מקור פנימי בקבוצת ספנות המשלוחים החיים 'וולארד' (Wellard) טוען כי מקצת האניות מצוידות ב"תאי גוויות" המחוברים למגרסות בסיפונים התחתונים. גווויות בעלי החיים המתים נפלטות מן המגרסות אל הים, בצורת שטף של דם ועצמות. יש אניות שבהן הגוויות מבותרות לפני השלכתן לים או מושלכות שלמות.

הדבר חוקי. לפיכך, 55 הכבשים שמתו על סיפונה של האנייה הנ"ל נהפכו למעשה לשובל של פתיון מוויקטוריה עד אוסטרליה המערבית, שובל שסביר להניח כי ימשוך כרישים.

ביולוגים ימיים, מפעילי כלובי צלילה ודייגים מכירים תופעה זו, שכן גם הם נהגים לפתות כרישים באמצעות שובל של בשר ודם. סירות היוצאות לים בכוונה כדי למשוך כרישים מחזיקות על סיפונן מטחנות לעיבוד הפתיונות המדממים, הנשרכים מאחורי הסירה, וייתכן מאוד שהמגרסות שבאניות המשלוחים החיים מתפקדות בדיוק באותו אופן של השארת שובל ריח.

לכרישים יש חוש ריח רגיש ביותר ויש ראיות לכך שהם מסוגלים להריח דם במים בריכוז של מנת דם אחת במיליון מנות מים. לכן כל כך קל לפתות מינים מסוימים של כרישים באמצעות שובל שכזה, ממרחק.

כשכריש נמצא בסביבה, השובל המתמשך מכניס אותו ל"אטרף", בעודו מנסה לחפש את מקור הריח ולאכול. כשהכריש במצב זה, אם מטלטלים לפניו ראש של דג או נתח בשר, הכריש מזנק בנסיון לתפוס את האוכל הזה. זוהי השיטה המשמשת צלמים כדי לצלם כרישים גדולים (עמלץ לבן) המזנקים לעבר הסירה במלתעות פעורות.

ואולם הכרישים העוקבים אחרי שובל הבשר והדם של אניות המשלוחים החיים, מן האזורים במזרח אוסטרליה עד אוסטרליה המערבית, אינם מקבלים את הפרס, את הדג או את נתח הבשר למאכל. במסלול זה שהכרישים נודדים בו יש אמנם אזורי חוף ובהם מושבות כלבי ים; הן למעשה הסיבה לקיומן של אוכלוסיות הכרישים מלכתחילה. ואולם נראה שהכרישים מתקשים יותר ויותר להבדיל בין כלבי ים ובין בני אדם.

חלק מתקציב 6 מיליון הדולרים שהקצתה ממשלת אוסטרליה ל"ניהול הכרישים" מוקדש למחקר ואחד הגורמים שמחלקת הדיג של אוסטרליה מבקשת לחקור הוא "להיטיב להבין את הנדידה המאסיבית של כרישי העמלץ הלבן מאוסטרליה הדרומית לאוסטרליה המערבית". ואולם הממשלה לא הקדישה כל מחשבה לאפשרות שדפוסי הנדידה הללו מושפעים מתנועת אניות המשלוחים החיים.

התגברות האינטראקציה בין כרישים לבני אדם והשינוי בדפוסי הנדידה שאנו רואים היא נושא מדאיג, שכן מאז ומעולם היו כרישים בים שלנו ותמיד היו כלבי ים. אז למה יש גידול עצום כזה באינטראקציות עם כרישים? בכל המקרים שבני אדם הותקפו בהם על ידי כרישים בשנת 2012, בין שהיו אלה גולשי גלים או צוללים, יש קשר ישיר לאניות המשלוחים החיים. הנה דוגמות אחדות: